פסק-דין בתיק ע"א 29492-10-10

השופטת ש. דברת, ס. נשיא:

ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בקרית גת מיום 9.8.10, בת.א. 743/08 שניתן על ידי כב' השופט אקסלרד, בו נדחתה תביעת המערערת על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975.

העובדות הרלוונטיות לעניינינו

1.                 ביום 6.11.06 המתינה המערערת יחד עם בעלה בתחנת אוטובוס. כאשר הגיע האוטובוס של המשיבה 1 לתחנה, נוצר תור של אנשים שהתגודדו בפתח האוטובוס וחפצו לעלות עליו. המערערת התקרבה לפתח האוטובוס במטרה לעלות עליו, לפניה עמד נוסע אחר, שאף הוא טרם עלה לאוטובוס והיא היתה אמורה לעלות מיד אחריו. נוסעת אחרת, שעמדה לידה, נדחפה לפניה וכתוצאה מכך נפלה המערערת ונחבלה בידיה.

לאחר כ-4 חודשים ממועד האירוע הגישה המערערת הודעה במשטרה על פגיעתה הנטענת בתאונת דרכים.

בית משפט קמא דחה תביעת המערערת וקבע כי נפילת המערערת אינה בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים.

מכאן הערעור.

עיקרי הערעור

2.                 הקביעה כי המערערת לא נפגעה באחת מדרכי השימוש המוכרות ברכב על פי הגדרת המונח "שימוש" בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975, ומתן משמעות קרדינלית לשאלת קיומו של מגע פיסי בין האוטובוס למערערת- הינה שגויה. בפסיקה נקבע כי מגע פיסי אינו הכרחי להכרה בקיומו של שימוש ברכב גם כאשר מדובר בכניסה לרכב (רע"א 5738,6131/97 מלט מיכלי תעבורה נ' קרנית, פ"ד נג(4)145). המבחן הוא האם אותה פעולה היא חלק אינטגרלי וישיר מהשימוש או שמא מדובר רק בפעולת הכנה טרם השימוש עצמו. מטרת החוק היא שרק "השלב האחרון" שיש לו קשר ישיר לשימוש נכנס להגדרת תאונת דרכים וזה המקרה שכאן. אכן, אחד המדדים הוא מגע פיזי עם הרכב המקל על שאלת התיחום, אך אין זה תנאי הכרחי או בלעדי לקיומו של "שימוש". במקרה דנן התקיימה הקירבה הפיזית הנחוצה, כאשר ניצבה המערערת בפתחו של האוטובוס וצעדה הבא היה לעלות עם הרגל פנימה, אך עקב התגודדות הנוסעים בפתח האוטובוס היא הופלה ע"י נוסעת אחרת שעלתה במקביל אליה. מדובר בסיכון שהתממש והינו בגדר הסיכונים החוסים תחת כנפי החוק. הפסיקה הכירה בפגיעה בשלב הכניסה לרכב כתאונות דרכים. פסקי הדין עליהם סמך בית משפט קמא אינם רלוונטיים כיוון שבכולם הנפגעים היו במרחק של כ-5-7 מטר מהרכב במועד התאונה ונפגעו בזמן ההליכה אל הרכב מבלי שהתקיימה קרבה פיזית בינם לרכב, להבדיל מהעובדות שבפנינו.

תגובת המשיבים

3.                 לנפילת המערערת לא קדם מגע פיזי לאוטובוס ולא קדמה לכך "תנועת כניסה" או "תנועת עליה" כיוון שלפני המערערת עמד אדם נוסף שאף הוא טרם נכנס לאוטובוס. המערערת, אמנם, אינה חולקת על קביעה עובדתית זו, אך חוזרת וטוענת כי עמדה "בפתחו של האוטובוס" במועד האירוע. הפסיקה, שלאחר תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים קבעה כי התיקון מונה רשימה סגורה של דרכי שימוש, כאשר שימושי לוואי שאינם חלק טבעי ואינטגרלי מרשימה זו אינם באים בגדרו של חוק הפיצויים לאחר תיקון מס' 8 (רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ ואח' נ' המל"ל). אף עובר לתיקון 8, נקבע כי הליכה אל הרכב אינה בגדר 'שימוש' לוואי, ורק פתיחת דלת הרכב מהווה את תחילת פעולת הכניסה אך לא השלב הקודם לה. הרחבת הפרשנות של המונח "כניסה לתוך" הרכב כך שיכלול גם עמידה בתור לאוטובוס אינה מתיישבת עם הפרשנות של מונח זה. לאחר תיקון 8 נקבע כי מבחן הקשר הסיבתי משפטי הוא מבחן משולב של מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר ויש להוכיח כי השימוש ברכב תרם תרומה רלוונטית ממשית להתרחשות הנזק. לפי מבחן השכל הישר, אין קשר ממשי בין נפילת המערערת עקב דחיפה לבין השימוש ברכב ו"הכניסה לתוכו", משום שלא פעולת הכניסה לאוטובוס היא שגרמה לנפילה אלא הדחיפה. בנוסף, אין לקבל את טענת המערערת כי יש להבחין בין אדם הרחוק מהאוטובוס כ-1-2 מ' לבין אדם הרחוק מהאוטובוס כ-5 מ', כששניהם נפגעו בדרכם לאוטובוס. הבחנה שרירותית זו אינה מתיישבת עם הרציונל ומגמת חוק הפיצויים לאחר תיקון 8, אשר נועד לצמצם את ההגדרה "תאונת דרכים" ו"שימוש ברכב מנועי", להחזירם למשמעותם הפשוטה והיומיומית ולמנוע הטלת מעמסה כספית על ציבור גדול בגין נזקי הפרט שלא אותם התכוון המחוקק לכלול תחת חוק הפיצויים.

דיון

4.                 המערערת אינה חולקת על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא אלא על הפרשנות המשפטית שנתן בהתבסס על עובדות אלה, כשקבע כי אין מדובר ב"תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפיצויים").  השאלה העומדת לדיון היא - האם נפילתה של המערערת עקב דחיפתה על ידי אדם אחר, בזמן שהמתינה לתורה לעלות לאוטובוס הינה בגדר "תאונת דרכים".

5.                 סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר "תאונת דרכים" כ" מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף, עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...".

הפרשנות שנתנה הפסיקה למונח "תאונת דרכים" עשתה כברת דרך ארוכה ממועד תחילתו של חוק הפיצויים ועד לבואו לעולם  של תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים בשנת 1990. תיקון מס' 8 הוסיף והגדיר את המונח "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק הפיצויים כ" נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו...".

השופט א. ריבלין בספרו "תאונת הדרכים", תש"ס- 1999 מסביר את משמעותו והשפעתו של תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים: " בתיקון מס' 8 ביקש המחוקק להצר את גדרו של המונח "שימוש ברכב"... בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי הפסיקה ובמיוחד הלכת שולמן, הרחיבה את משמעותו של המונח "תאונת דרכים" בצורה ניכרת, על ידי הקביעה כי המושג "שימוש ברכב" הוא מושג רחב, אשר חובק בתוכו, מלבד עצם הנהיגה ברכב, גם פעולות נלוות שונות, הקשורות בהפעלת הרכב או בשימוש בו ככלי תחבורה... המטרה המוצהרת מאחורי השינויים שהביא עימו תיקון מס' 8 לחוק היתה "להגביל את התחולה למקרים שבהם השימוש ברכב הוא למטרות תחבורתיות בלבד- לפי תורת ה'סיכון התחבורתי' המקובלת כיום במרבית ארצות אירופה". התיקון בא לאמץ, אפוא, את המבחן, שנדחה קודם לכן על ידי הפסיקה, "המבחן התחבורתי", ולהמיר בו את המבחן שגובש בפרשת שולמן: המבחן הייעודי" (ע' 104-105). 

6.                 במקרה שלפנינו מצטמצמת השאלה המשפטית למונח "שימוש ברכב מנועי" ובכלל זה להגדרת המונח "כניסה לתוכו"- האם נפילתה של המערערת נכנסת בגדר "כניסה לתוך הרכב".

בית משפט קמא קיבל עדות המערערת כמהימנה וקבע כי נפגעה בנסיבות שתוארו על ידה, אולם מסקנתו היא כי נסיבות אלה אינן מהוות תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: " חוק הפיצויים")   (ע' 4 לפסק דין קמא). זאת מכיון ש" התובעת טרם הספיקה להיכנס אל האוטובוס. לא רק זאת, היא לא עשתה כל "תנועת כניסה", או "תנועת עליה" אל האוטובוס. כאמור, גם לא היה מגע פיסי בינה לבין האוטובוס. לפניה עמד אדם נוסף, אשר גם הוא טרם נכנס אל האוטובוס בעת שנפגעה התובעת על ידי אישה אחרת ועגלתה. על כן, יש לומר כי בהעדר מגע פיסי, בהיותה של התובעת בדרכה לעלות אל האוטובוס, בשלב של התקרבות אליו והכנה לעלות אליו, במטרה להיכנס, הרי אין לומר כי החלה כניסתה של התובעת אל הרכב המנועי, אלא מצויה היתה, עת שנפגעה, בשלב הטרומי של ההכנה שאינו כניסה" (ע' 5 לפסק הדין). בית המשפט דחה טענת המערערת כי התקהלות אנשים שרצו לעלות לאוטובוס, מהווה לכשעצמה חלק מהפעולה של השימוש בתחבורה ציבורית והסיכון התעבורתי. לגישת בית משפט קמא, "... לא כל שלב מוקדם בטרם שימוש ברכב מנועי מהווה שימוש כאמור. קבלת טענתו של ב"כ התובעת בענין זה, משמעותה תהא הרחבה בלתי סבירה של גדר המקרים, אשר יכנסו לתחום הסיכון התעבורתי על פי חוק הפיצויים, וחריגה מכוונת המחוקק בענין זה" (ע' 7 לפסק הדין).

סקירת הפסיקה מאז תיקון מס' 8 ובייחוד הפסיקה הנוגעת למושג "שימוש ברכב מנועי", מלמדת כי המדובר ברשימה סגורה של דרכי שימוש אשר יוכרו כחלק מהגדרה זו.   יחד עם זאת, אף אותה רשימה סגורה אינה ממצה את מגוון המקרים ונסיבותיהם המשתנות עימם יש להתמודד בשאלה האם מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים.